אל תגידי לו, תכתבי איתו - כתיבת ספרים ככלי לתקשורת עם ילדינו

לפעמים, הרגעים המשמעותיים ביותר בהורות מגיעים בדרכים הכי פחות צפויות.

הערב, זכיתי לחוות רגע קסום עם בני. כהורה לילד המתמודד עם אתגר מורכב - בעיה רפואית שמשלבת היבטים פיזיים ונפשיים - לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי מחפשת דרכים חדשות להגיע אליו, להבין אותו, לעזור לו להתמודד.

לפני זמן מה, התחלתי לדבר איתו על ה"קקי שמתנהג לא יפה", במקום להאשים אותו. הרעיון היה פשוט - להפריד בינו לבין הבעיה, לתת לו תחושת שליטה. אבל היום, אחרי תקופה מאתגרת במיוחד, קרה משהו מדהים.

הצעתי לו לכתוב "חוקים לקקי". מה שהתחיל כרעיון פשוט, הפך לשיחה עמוקה ומרגשת של שעה שלמה. הילד שלי, שבדרך כלל מתקשה לנהל שיחה כשהוא מופעל, פתאום נפתח והתחיל לספר - דרך "השיחה עם הקקי" - על כל מה שמפריע לו, מכאיב לו, מתסכל אותו.

הוא חילק את הסיפור לפרקים: חוקים, הסברים, רגשות. הוא פנה לקקי שלו כמו לחבר, כשותף לדרך: "קקי, אתה צריך להקשיב לי. אם אתה צריך לצאת, דבר איתי קודם. אתה יכול לצאת רק בשירותים." הוא הציב גבולות בריאים, הסביר את רגשותיו בכנות מדהימה: "אני לא אוהב שאתה מכאיב לי, שאתה יוצא מוקדם מדי ועושה כזה בלגן."

ואז, באופן מפתיע, הוא עבר לדבר גם על הדברים הטובים. "אתה יודע מה אני כן אוהב בך? בלעדיך היינו עם בטן ענקית מלאה באוכל. אתה עוזר לגוף שלנו להיפטר מרעלים. זה מרגיש ממש טוב אחרי שאתה יוצא. ואני ממש אוהב כשאתה יוצא בצורת נקניקייה - אז אני יודע שאני בריא. אני גאה בעצמי, וגאה בך, כשאתה יוצא ככה."

הוא אפילו הציע שותפות מלאה: "אני סומך עליך. אם תקשיב לי, אני אעודד אותך ואגיד לך מילים יפות וטובות." זה היה מרגש לראות איך הוא מצא את הדרך שלו להתמודד - דרך דיאלוג, דרך הבנה הדדית.

ורק אתמול, בפגישת זום, דיברתי על הקושי שלי להגיע אליו דרך שאלות אמפתיות. והנה, דרך משחק פשוט, דרך הומור וילדותיות, דרך הענקת קול ל"קקי", מצאתי את הדרך - הדרך שלו - לשתף, להרגיש, לדבר.

הדרך שלי לשקף לו היתה בזה שכתבתי את מה שאמר ואז הקראתי לו ולפעמים חשבנו יחד על הניסוחים.

לפעמים אנחנו כהורים שוכחים שילדים מדברים בשפה משלהם. שהם צריכים את המרחב הבטוח, את ההזדמנות להביע את עצמם בדרך שמתאימה להם. שלפעמים, דווקא כשאנחנו מוותרים על ה"דרך הנכונה" ופשוט מתחברים לעולמם, קורה הקסם.

הערב הזה לימד אותי שיעור חשוב על הקשבה אמפתית - שהיא לא תמיד מגיעה בצורה המסורתית של "איך אתה מרגיש?", אלא לפעמים דווקא דרך משחק, דרך סיפור, דרך דמיון.

והכי חשוב - הערב הזה הזכיר לי שכהורים, לפעמים הרגעים הכי משמעותיים מגיעים דווקא כשאנחנו מוכנים לשחרר את התפיסות שלנו ופשוט להיות שם, להקשיב, ולתת לילדים שלנו להוביל אותנו לדרך שבה הם מרגישים הכי בטוחים לשתף.

בסוף הערב, הוא שאל מתי אוכל להדפיס את הדפים. כשאמרתי שאין דיו במדפסת כרגע, הוא הודיע בהחלטיות שהוא רוצה לשים את הדפים מתחת לכרית שלו ולקרוא אותם כל לילה. הוא אפילו תכנן קדימה - כשיפסיק לעשות בתחתונים, הוא יוציא את הדפים מתחת לכרית, אבל אם הבעיה תחזור, הוא יחזיר אותם. הוא אפילו רצה להגיד תפילה לקקי שלו ולדבר איתו בעזרת המילים שכתבנו בספר בכל פעם שהוא יוצא.

כי בסופו של דבר, ההקשבה האמפתית האמיתית היא לא רק בשאלות שאנחנו שואלות, אלא ביכולת שלנו להיות פתוחות לכל הדרכים שבהן הילדים שלנו בוחרים לתקשר איתנו.