על הקשר בין פגיעות למנהיגות - מאת עתר אב

כשהייתי יותר צעירה, תמיד רציתי שיהיו לי הרבה חברות.

אבל בעצם אף פעם לא הייתי מוקפת בחברות וחברים. היו לי חברות. חברות טובות וקרובות אבל מעט. תמיד שאלתי את עצמי:" האם הן באמת חברות שלי?" "האם חברה אמיתית תעשה ככה?" ואני חושבת שכמו תמיד הייתי יותר מדי חושבת על זה ופחות מדי מרגישה את זה.

כלומר, ניתחתי את ההתנהגות שלהן מתוך איזה פילטר שהיה קיים בי. המקום בי שפחד להשתנות.

תמיד עשיתי הכל לבד. נסעתי לחו"ל לבד. עברתי לברלין לבד. הקמתי שני עסקים לבד. הסתדרתי לבד. וכמשהו לא התאים באותו הרגע לחברות שלי, כשביקרו אותי, או אם נדמה היה לי שמבקרים אותי- חתכתי.

מצד אחד זה עזר לי לבנות את הזהות שלי. להישאר במסלול של מה שרציתי לעשות.

ומצד שני, נשארתי לבד.

מצד אחד הייתי הכי נאמנה לעצמי.

ומצד שני, לא התמודדתי עם המראה שהחברות האלה הציבו לי:

הנטייה שלי לקנא ולהרגיש קטנה.

האימפולסיביות שבה עשיתי דברים.

לא יכולתי לסבול שמישהו אחר אומר לי מי אני.

אז חתכתי. פגעתי בהרבה אנשים.

לחלק מהן באמת אין מקום בחיי. כי לא היה בהן פרגון אמיתי.

אבל לחלק דווקא יש. כי גם הן ביקשו לגדול והיה בהן מספיק אהבה לקבל אותי חזרה.

אני עדיין לא יודעת איך לעשות דברים בשיתוף עם אחרות.

אבל יש כמה שרוצות לשתף פעולה איתי, וזה מרגש אותי.

אני גם פוחדת. פוחדת שידעו עליי הכל. פוחדת מאנשים שאני לא מכירה…

אבל פגיעות היא מנהיגות אמיתית.

כשאני באה חשופה, אני מרשה לאחרות לנהוג כמוני.

ואז נוצר אמון.

כשאני באה פוחדת, אני מגלה אומץ בתוכי.

כשאני מסכימה להיות פגיעה בלי לדעת הכל, אני מרשה לעצמי באמת להשתנות.

להתגבר על האוטומט שמגן עליי ובאמת לעוף לשמיים