אני, הוא וההרגלים שבינינו
- Yasmin Lavi
- Mar 15
- 3 min read
בדרך כלל אני ובעלי בסופי שבוע לא יוצאים מהמיטה לפני תשע וחצי.
הוא מהסיבות שלו ואני הרבה זמן ניסיתי להבין עד איפה זה משרת אותי.
כי מצד אחד זה הזמן היחידי שיש בינינו אנרגיה אינטימית ונינוחה וקצת שקט, מצד שני, אני לא אוהבת להתחיל את היום מאוחר (זה עושה לי רע פיזית ונפשית) וגם כשאני קמה ומגיעה לסלון אני מגלה את מחיר ההזנחה של ילדי הפרא שלנו. הם איכשהו תמיד מצליחים למצוא משהו שיש בו סוכר, אפילו שאנחנו דואגים להחביא היטב (שבוע שעבר זה כבר הגיע לרמה של דפים אכילים לקישוט עוגה שאפילו לא ידעתי שיש לנו ואין לי מושג איפה הם מצאו אותם), הם הופכים את כל הסלון ותמיד יש איזשהו נזק ברמה כזו או אחרת.
והיום איכשהו יצא שזרמנו לצאת מהמיטה בשמונה. לא זכורה לי הפעם האחרונה שזה קרה מבלי שאחנו צריכים לעלות על טיסה או משהו בסגנון.
אני נכנסתי להתקלח וכשהוא בא להכנס אחריי אמרתי לו - "ממש כל הכבוד לנו! תראה איזה יופי".
והוא בתגובה גיחך ואמר -
"כל הכבוד... אפשר לחשוב שקמנו בשבע, שזה מה שתכלס הייתי רוצה ושואף לעשות. מבאס אותי שאני תמיד כזה גמור מעייפות. הולך לישון סתם מאוחר ואז נשאר במיטה בבוקר במקום לקום עם הילדים ולדאוג שיאכלו כמו שצריך ולהתחיל איתם את היום, כמו הבחור הזה ששמעתי בפודקאסט שאני מעריך.. נו, אלירן דה מאיו".
"אתה נשאר במיטה רק כי אתה עייף? כי אני תמיד נשארת בגלל הזמן שיש לנו יחד"
"כן.. גם. נכון."
"אז תראה איזה יופי שגם היה לנו זמן יחד וגם קמנו בשמונה. וגם המקלחת משכיחה את העייפות אם היא עוד ישנה. זה צעד מאוד משמעותי בעיניי. זה חשוב להעריך את השינויים הקטנים".
"כן, לי פשוט יש סטנדרטים גבוהים יותר מלך. אני רוצה להפסיק לאכול סוכר לגמרי. אני רוצה להיות בריא ובכושר ולשבת יחד עם הילדים בארוחת הבוקר".
"נו הנה בדיוק אני מתחילה עם הקבוצה שלי תכנית בדיוק בשביל זה – ללמוד איך להטמיע הרגלים חדשים בחיים. תרצה שאני ואתה נעשה יחד?"
"כן מעולה. אני מאוד אשמח אני מחכה כבר מלא זמן שתסכימי. יאללה בואי נוציא את הסוכר מהבית"
"אבל רגע... לירן. שניה, אני רוצה להסביר לך איך התכנית הולכת.. קוראים לזה "הרגלים אטומיים". זה מדבר על לעשות שינויים מזעריים וזה תהליך. וכל אחד מציב לעצמו מטרות אישיות זה לא שאני עכשיו עושה את מה שאתה עושה..."
"אה נו הנה יופי את לא באמת איתי. בשביל שאני אצליח אני צריך שאת..."
ופה עצרתי את השיחה.
ואני מאוד גאה בעצמי שעצרתי. האמת ששנינו עצרנו אותה.
ראינו שהנה נפער פה בור ישן ומוכר שאני והוא הרבנו ליפול אליו בעשר שנים שאנחנו יחד.
בור בו כל אחד מדבר אבל אף אחד לא מקשיב. "שיח של פצעים" כמו שהמאמנת שלי אומרת. ולרוב הבור הזה היה הורס לנו את כל הבוקר ושואב גם את הילדים לתוך ריב קולני ומכוער.
ותמיד מה שהיה פוער את הבור הזה היה כמו הבוקר - נסיון להתקרבות ולייצר יחד משהו טוב. שנינו רוצים להתקרב. אבל כל אחד בא עם האסטרטגיה שלו, שבכלל מרחיקה את השני.
אז הפעם נתתי לו לדבר ולהגיד את הזווית והדעה שלו לגבי שינוי הרגלים, ואפילו שהרגשתי כעס גדול, הצלחתי לנשום ולהגיד לו שהשיחה הזאת עוררה אצלי הרגשה חוזרת של המון אמונות מגבילות –
הרגשתי שלא מקשיבים לי (כי הוא לא עצר להקשיב מה התכנית שבניתי וההגיון שלה), הרגשתי שהוא שוב החליט על אסטרטגיה ורץ איתה בלי לבדוק איתי אם זה בכלל מתאים לי.
אני פעמים רבות מרגישה שאני מתחרה כל הזמנים בסטנדרטים הגבוהים שלו ושאין רגע לעצור ולהעריך את הדרך והשיפור שכבר נעשו.
התחלתי גם לחוש את החרדה המוכרת שהוא תולה עליי את ההצלחה או הכשלון שלו בלעשות שינויים בחייו.
אבל לא הגבתי מתוך הרגשות והאמונות האלו. לא יצאתי מהחדר וצעקתי עליו שיעזוב אותי בשקט כמו שאני רגילה לעשות.
ישבתי ונשמתי ושחררתי את הלסת שהתאבנה לי תוך כדי הקשבה לעצמי ואליו, וכשהגיע תורי לדבר הצלחתי להביע את כל זה מנקודת מבט אישית ולקיחת אחריות מלאה שאלו הן הרגשות שלי ולאו דווקא המציאות כפי שהיא.
כתוצאה מזה דיברנו על הדברים האמיתיים, מה שמתחת לפני השטח. ומהר מאוד התחבקנו והמשכנו ביומנו.
והנה נוצרה לה דוגמא של שינוי אדיר שנעשה אחרי דרך מאוד ארוכה של שינויים מזעריים. שינויים שכל אחד מאיתנו עשה בשנה האחרונה עם עצמו. בלי הצהרות, בלי מסגרת, בלי יותר מדי ליווי (מהצד שלו לפחות, כי לי יש את הקבוצה והמאמנת שלי).
לפעמים זה מספיק שיש רצון. כי כולנו בסופו של דבר רוצות ורוצים שיהיה לנו טוב.
תכנית הטמעת ההרגלים שלנו משלבת בין הרצון שטבוע בי ובך, לשיטה וחוכמה שנמצאת בספרים ולקהילה התומכת והמסורה שלנו.
מי מצטרפת אלינו? ההרשמה נסגרת ב18.3
Comments