על אחריות, על טעויות ושוב על אחריות

לאחרונה אני עובדת המון עם בן הכמעט שמונה ובן כמעט השבע שלי על אחריות. בעקבות העבודה שלנו על הטמעת הרגלים מטיבים, אני יצרתי טבלה של כל ההרגלים שבעינינו חשוב שהבנים שלנו יטמיעו בתוכם, במקום שאנחנו נגיד להם כל פעם לעשות – לצחצח שיניים, לקחת ויטמינים, לפנות אחריהם את כלי האוכל מהשולחן, לסדר אחרי משחק, לסדר את המיטה, להיות מוכנים ליציאה עד 7:30 ומוכנים לשינה עד 19:30 וכו... הזהות שאנחנו רוצים שהם יאמצו היא זהות של ילדים גדולים שאחראיים על עצמם ועל הסביבה שלהם ואנחנו עושים להם באופן מילולי את ההקשר בין הפעולות לזהות הזאת. תפקידה של הטבלה הוא שיהיה להם תזכורת ויזואלית לכל הדברים שצריך לעשות (צילמתי והדפסתי תמונות של רוב הדברים ומה שלא אני ציירתי), וגם הדופמין של לסמן "וי" על הכל. בנתיים, בהיעדר רעיון טוב יותר, הדרייב הנוסף הוא שכשהם עומדים במטלות שלהם, יום למחרת הם זכאים לממתק אחד ולצפות בטלויזיה/לשחק משחק מחשב. קישרתי להם את זה לזהות של ילד גדול כי מבוגרים אחראיים יכולים לקנות לעצמם ממתקים וצופים במסך כשהם רוצים, מבלי לפגוע בבריאות שלהם או בדברים שהם חייבים לעשות. זה עוד לא מושלם מבחינתי אבל בנתיים אנחנו עם זה וזה עובד. אם הם לא עושים משהו אחד בטבלה אז למחרת אין ממתק ואם הם לא עושים שני דברים אז גם אין וטלויזיה. עד כה לא הגענו לדבר על מה קורה אם לא עושים שלושה דברים כי הם לא רוצים לוותר על טלויזיה :) אתמול למשל, הגדול לא רצה להכין לעצמו את קופסת האוכל ואמרתי שאין לי שום בעיה להכין בשבילו אבל אז אין ממתק. זה היה מקובל עליו. אבל ברגע שהתגלה שהוא לא עשה שיעורי בית במתמטיקה והחוברת נשארה בבית הספר, זה אמר שאם אני מכינה קופסת אוכל אז גם אין טלויזיה. הוא חשב על זה שניה ואז החליט להכין לעצמו את הקופסה. בלי ריבים ובלי בכי.

הבוקר הם לא התארגנו מספיק ביעילות ויצא שהם לא היו מוכנים לפני 7:30. הסברתי להם שהמשמעות היא שאני יוצאת איתם מאוחר למסגרות ואז אני מתחילה לעבוד מאוחר ולכן כשהם לא מוכנים בזמן הם לא מתנהלים באופן אחראי כי מישהו אחר משלם על ההתנהלות שלהם. ציינתי שוב שהמחיר הוא שמחר אין ממתק. מכיוון שהגדול חכם והוא לבד הבין שלא כדאי לו כבר על הבוקר להתחיל במינוס, הוא הציע שהוא ידאג שאחיו יגיע לגן ואני אוכל להשאר בבית ולעבוד. למי שלא יודעת – אנחנו גרים בכפר גרמני פצפון והגן ובית הספר הם במרחק של שלוש דקות ברגל מהבית, עם שני כבישים קטנים שהילדים כבר חוצים לבד. כאן ילדים בכיתה א הולכים וחוזרים לבד ואפילו נוסעים לבד באוטובוס אם הם גרים בכפרים השכנים. הקטן שלי כבר בגיל של כיתה א אבל נשאר שנה נוספת בגן כי נולד בקיץ וזה היה גבולי והעדפנו שישאר עוד שנה. מכיוון שזאת לא הפעם הראשונה שהם עשו זאת, הסכמתי להצעה שלו ואף שיבחתי אותו על הפתרון היצירתי. רק שעשר דקות אחרי זה, אמא אחרת מתקשרת אליי ואומרת שהקטן עומד מחוץ לגן ובוכה בהיסטריה ולא מוכן להכנס לגן. מהר התלבשתי והגעתי לשם. הגננת בכל זאת הצליחה לשכנע אותו להכנס וראיתי שהוא נרגע אבל עדין היה עצוב. לקחתי אותו למסדרון והוא סיפר לי שאחיו בדרך לגן שבר לו משהו שהוא קיבל במתנה והם רבו ואז הוא בעט בו ממש חזק ברגל והלך לבית הספר והשאיר אותו שם בוכה. חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני מאוד מצטערת שזה מה שקרה ושאני הולכת עכשיו לדבר עם אחיו. הגננת לקחה אותי הצידה וסיפרה לי שהיא הכניסה אותו כי הוא פשוט צרח בכניסה וכל ההורים עמדו בהלם ולא ידעו מה לעשות. ושזאת החלטה שלי איך הוא מגיע לגן והיא לא יכולה לאסור עליי שאח שלו ילווה אותו, אבל שכנראה זה לא היה רעיון טוב. בזמן שהיא מדברת אני נלחמת בדמעות של בושה ואשמה. אני נושמת עמוק ומסבירה לה בגרמנית שבורה על זה שאנחנו עובדים עכשיו המון בבית על נושא של אחריות ושתכלס הקטן כבר בגיל שמקובל שילך לבד למסגרת, שעוד כמה חודשים הם אמורים ללכת כל בוקר יחד לבית הספר והם רוצים כבר מעכשיו להתאמן כשהם מרגישים מסוגלות ואנחנו מעודדים את זה. חזרתי כמה פעמים על זה שזאת היתה הטעות שלי. לא הבהרתי לגדול מה זה אומר ללוות את אחיו לגן. שזה כולל לדאוג לזה שהוא יגיע בשלווה ויכנס בשלווה לגן. שאם עולה ריב זה באחריותו לפתור את זה בצורה בוגרת (שניהם מסוגלים לזה כשיש להם מוטיבציה, ולרוב יש להם). זה מצחיק איך גם כשאנחנו יודעות את הסיבות המוצדקות למה עשינו משהו, עדין קשה לנו להאמין בזה בעצמנו עד הסוף. יותר קל להתעטף בשמיכה המוכרת והכבדה של הביקורת, האשמה והבושה. בטח כשיוצא שעשינו טעות וכולם ראו לנו. האמהות בכפר בטח יעשו מטעמים מהאישה הלא-גרמנית, ההיפית המזניחה הזאת שהבן שלה עומד ובוכה בהיסטריה מחוץ לגן. אבל הן גם ככה עושות מטעמים מכל דבר, אז שישמינו להן בנחת. העבודה שלי היא מול עצמי ומול הילדים שלי. לא מולן. הן מחוץ למעגל השליטה שלי ולכן מיותר שאתעסק בהן ואתן להן להשפיע עליי ועל איך אני אגיב למה שקרה. מיד אחרי הגן נשמתי עוד יותר עמוק והבאתי את עצמי לבית הספר שמול הגן. השיעור כבר התחיל אבל קראתי לגדול לצאת רגע כדי לדבר איתי. ברגע שהוא יצא והתיישב עליי והחזיק לי את היד, ידעתי שהצלחתי לנשום ולנקות מעצמי כל ביקורת ועצבים שיכלתי בטעות להשליך עליו. עשיתי זאת בכך שהזכרתי לעצמי שזאת האחריות שלי והטעות שלי ושהוא בעצם עבר בוקר לא נעים. האחריות היתה גדולה עליו והוא בטח מרגיש רע גם ככה. אם אני הייתי באה עם אנרגיה מאשימה, הוא מיד היה שם ידיים על האוזניים וצועק עליי שאסור לי להגיד לו דברים חשובים כשקשה לו. נתתי לו לספר לי את הצד שלו וחיבקתי אותו ואמרתי לו שאני מצטערת ושאחר הצהריים נשב ונדבר על מה יכולנו לעשות אחרת, כי בקרוב הם ילכו בלעדיי כל בוקר ואנחנו לא רוצים שדברים כאלה יקרו שוב. אנחנו תמיד נעשה טעויות, בטח אם נעיז וננסה לעשות דברים קצת אחרת. לכן מאוד חשוב שנלמד איך להתמודד איתן. כי אם ניתן לביקורת ולאשמה ולבושה לנצח, לא נוכל באמת להתפתח ולצמוח. היקום מעודד צמיחה. הילדים שלי תכף יהיו חייבים להיות ולהתנהל שעות רבות במשך כל יום ללא השגחתי. הטעות שקרתה היום היתה טעות חשובה ואנחנו נלמד ונגדל ממנה ובכך נמנע מטעויות גדולות יותר לקרות. אני לומדת להגיד תודה לטעויות שבאות. בטח כשהמחיר הוא משהו שאני בהחלט מוכנה לשלם עליו.